למד להשלים עם הפסדים, למד להרים ידיים, להגיד די

אחת התכונות החשובים ביותר ליזם, למנכ"ל, לאדם המנהל סיכונים כספיים, היא היכולת לדעת מתי די, מתי הגיעה העת להרים ידיים ולהודות בכישלון עסקי. לא בושה לומר: "טעיתי", לספוג הפסדים ולראות כיצד כל ההשקעה ירדה לטמיון. להיפך, נדרש אומץ לב כדי להגיד: "כשלתי", לאסוף את הדפים האחרונים שנשארו מהחלום שאיננו עוד

(או שלמעשה, אף פעם לא היה) ולמצוא דרכים אחרות להחזיר את הכסף באמצעות השקעות נוספות, שונות.

כדאי להסביר את הגישה הזאת לעומק. כשאנשים נכנסים להשקעות עסקיות לראשונה בימי חייהם, בדרך כלל הם רואים רק את שורת הרווח הנמצא קרוב, בהישג יד. הם רואים בעיני רוחם את הכסף שיבואו לאסוף מדי יום מהקופה בבית העסק כמו צוף או דבש. כל מה שיישאר להם, כך הם חולמים, יהיה לספור את הכסף כל ערב לפני שהם הולכים הביתה ולהפקיד אותו בבנק למחרת. הם ממשיכים לחלום ורואים עתיד ורוד עם בית מפואר, רכב חדיש ישר מהניילונים, ואולי גם טיולים לחו"ל בתדירות גבוהה ופגישות עסקיות בבתי מלון יוקרתיים. רגע, אך מה עם סעיף ההוצאות? מה לגבי חודשים שבהם יש פחות עבודה? מה, לאמתו של דבר, עם המציאות האמיתית, לא זאת שבספרי האגדות – אלא זו הנשקפת מחיי היומיום בפועל, המציאות הקשה והבלתי פשוטה של בניית עסק או השקעה בעסק? על זה לא תמיד כולם חושבים.

ישנם מצבים רבים בהם העסק נמצא בתהליך של הדרדרות אבל המנהל מאמין שההצלחה עומדת בפתח, ממש קרובה. עוד השקעה אחת קטנה (אחרי ההוצאה הראשונית הגדולה, אחרי התוספות שהיו, אחרי ההשלמות) והנה הוא מצליח לעלות על גל ההצלחה והקופה תתחיל להזרים מזומנים. וכאשר השקעה זו אינה מניבה פירות, ייתכן מצב שעדיין לא יאמר נואש ויהיה לו רעיון נוסף איך להחיות את העסק מחדש. הוא יזרים כספים נוספים. אך הפעם, ייתכן שהכסף לא יהיה שלו אלא של המשפחה שלו או של חברים או בצורת הלוואה מהבנק. הכישלון הבא עדיין לא יגרום לו להרים ידיים כי הוא הרי מדמה לראות את ההצלחה מעבר לפינה. ואז הוא מתחיל לחשוב על דרכים נוספות לגייס כסף. השוק האפור קורץ לו מאוד עם הלוואות מתעתעות ועם סכומי החזר חודשיים קטנים, נוחים.

כמה כסף עוד יושקע בעסק, בחברה, במיזם הכלכלי עד שאותו אדם ירים ידיים ויחליט "עד כאן"? כמה כסף והלוואות וכמה קרובי משפחה שיפסיקו לדבר איתו (וכמה עבריינים שירצו מאוד לדבר איתו) הוא יצבור עד שיחליט להודות בליבו ש"די, נכשלתי, כשלתי"? גדולתו של איש העסקים נמדדת, בין השאר, ביכולתו להגיד "סיימתי עם הפרויקט הזה בכישלון ואין מה להשקיע בו כספים נוספים".

ויש גם את הסיפור הנפשי. מצד אחד, בעסק חדש מאוד אוהבים את מה שעושים. זה מרגש, זה מרגיש נכון, זה מעניין וזה פשוט כיף. זהו סוג של הגשמת חלום ישן. התיאוריה הפכה לפרקטיקה והאשליה קרמה עור וגידים בצורת עסק חי, קיים, נושם. הרגש מאפיל על ההיגיון ומקשה על קבלת ההחלטה כי הגיעה העת להרים ידיים ולהגיד: "די, לא הולך, לא מצליח". בנוסף לכך, רוב בני האדם אינם ניחנים ביכולת הזאת, להגיד נכשלתי, הרבה יותר קל לנפנף בניצחונות, בהצלחות מאשר להודות בכישלונות. הכישלון של העסק הוא כישלונו הפרטי של בעל העסק, של היזם, של זה שהיה לו חלום וחזון. וכעת עליו לספר לכולם (ובעיקר לעצמו) כי העסק שלו קרס ולא פועל יותר.

להיבטים פסיכולוגיים אלה יש, כמובן, גם השלכות לא פחות חשובות – ההיבטים הכלכליים והכספיים של הכישלון. לא מעט משקיעים שיעבדו את הבית שלהם – הלכה למעשה, את ההון העצמי המלא שלהם ושל בנות הזוג שלהם. ובסופו של דבר כשהעסק קרס, במקום להישאר עם ההפסדים של העסק בלבד, מצאו עצמם מפסידים גם את כל רכושם הפרטי עלי אדמות. במקום לדעת להגיד "די, עד כאן", המשיך בעל העסק להשקיע ולהזרים כספים למטרה חסרת כל סיכוי.